חגית אברהם - צילום ועריכה גרפית

בלי מפה, בלי טלפון, ועם חרדה אחת גדולה הלכתי לאיבוד — והעולם מצא אותי נרשמתי לצלם את משחק היורוליג של מכבי תל אביב נגד ולנסיה, בלי לבדוק איפה הוא מתקיים. הרי הבית של מכבי הוא מנורה מבטחים בתל אביב, לא? יום לפני המשחק קיבלתי הודעה מהעורך: “המשחק בפייס ארנה בירושלים. כבר אישרו לך כניסה.” ובאותו רגע הבטן התהפכה. לא יכולתי לסרב. אמרתי לעצמי שאני מסתדרת. את הארנה בירושלים אני מכירה, הייתי שם. המקום עצמו מוכר. רק הדרך — לא. בדקתי בגוגל מפות. לא פתחתי מוביט. גוגל מרגיע אותי. רכבת, ירידה בנתב״ג, החלפה — ובכל שלב הפרפרים התרבו. מה אם אטעה? מה אם אאחר? מה אם אסתבך? כשאני מגיעה למקום מוכר בדרך לא מוכרת, משהו בי נכנס לכוננות. אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד עוד לפני שהלכתי. ברכבת לירושלים היו המון אוהדים של מכבי. נצמדתי לשניים מהם — רגועים, בטוחים בעצמם, יודעים לאן הולכים. כן, במקומות לא מוכרים אני נהיית חסרת מנוחה. קצת פרנואידית. עם התקפת חרדה קטנה בצד. היציאה מתחנת הרכבת בירושלים היא חוויה קיומית: עולים ועוד עולים, מדרגות נעות, מעליות, מסדרונות אינסופיים — והנשימה נתקעת. האוטובוס ה...