מה שאספתי בדרך

 יש ימים שאני כותבת כדי לזכור.

לא אירועים גדולים, אלא רגעים קטנים —
נסיעה, מבט, אדם זר, נשימה.
הבלוג הזה הוא מקום לעצור בו לרגע,
ולתת לדברים שעוברים דרכי
להישאר עוד קצת.

יש מקומות שאני פוגשת שוב ושוב,

אבל מרגישה שהם עוד לא גמרו לספר את עצמם.
תחנת הרכבת של ירושלים היא כזאת.
אני מדמיינת אותה לפעמים אחרת —
לאורכה, לרוחבה ולעומקה מכוסה בצבע,
בגרפיטי שמסכים להישאר,
שנותן לקירות קול.

שוב נסעתי לירושלים.
לא כדי לחפש משהו חדש,
רק כדי להשיב אליי משהו שאבד —
פלאפון שנשמט במונית
ביום רגיל מדי.

בדרך חשבתי על הנהג.
על הבחירה הפשוטה שלו להיות ישר.
כמה מעט נדרש,
וכמה זה נדיר.
שלחתי אליו מחשבה טובה:
שיהיה בריא,
שיתפרנס בכבוד,
שדרכו תהיה קלה.
יש אנשים שמחזירים חפצים,
ויש כאלה שמחזירים תחושת ביטחון בעולם.
והוא החזיר לי את שניהם.

הפעם הגוף היה שקט יותר.
נשמתי.
לא הרגשתי צורך לברוח או למהר.
לא הייתי צריכה להתרחק —
רק להישאר במתחם של הרכבת,
לקחת את מה שאבד,
ולחזור הביתה.
לפעמים הרוגע מגיע
כשמבינים שלא חייבים לזוז רחוק
כדי להרגיש מוגנים.

עוד לפני כן הייתי ביפו.
שלוש שעות של סדנת צילום.
שלוש שעות שבהן למדתי
להתעכב.
להביט.
לתת לפריים אחד להיות מספיק.
זה עבד על הנפש
כמו תרופה שקטה לחרדות —
לא מעלימה,
אבל מרגיעה.

יש רגעים כאלה בחיים
שלא מבקשים מאיתנו תשובות.
רק תשומת לב.
לעצור לרגע,
ולבחור לעשות משהו קטן,
בשביל הנפש.

ואז אני נושמת, ונותנת לרגע הזה להיות מספיק.