מהפרק הקודם על איבוד הפלפון שלי
בלי מפה, בלי טלפון, ועם חרדה אחת גדולה
הלכתי לאיבוד — והעולם מצא אותי
נרשמתי לצלם את משחק היורוליג של מכבי תל אביב נגד ולנסיה, בלי לבדוק איפה הוא מתקיים.
הרי הבית של מכבי הוא מנורה מבטחים בתל אביב, לא?
יום לפני המשחק קיבלתי הודעה מהעורך:
“המשחק בפייס ארנה בירושלים. כבר אישרו לך כניסה.”
ובאותו רגע הבטן התהפכה.
לא יכולתי לסרב. אמרתי לעצמי שאני מסתדרת. את הארנה בירושלים אני מכירה, הייתי שם. המקום עצמו מוכר.
רק הדרך — לא.
בדקתי בגוגל מפות. לא פתחתי מוביט. גוגל מרגיע אותי.
רכבת, ירידה בנתב״ג, החלפה — ובכל שלב הפרפרים התרבו.
מה אם אטעה? מה אם אאחר? מה אם אסתבך?
כשאני מגיעה למקום מוכר בדרך לא מוכרת, משהו בי נכנס לכוננות.
אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד עוד לפני שהלכתי.
ברכבת לירושלים היו המון אוהדים של מכבי. נצמדתי לשניים מהם — רגועים, בטוחים בעצמם, יודעים לאן הולכים.
כן, במקומות לא מוכרים אני נהיית חסרת מנוחה. קצת פרנואידית. עם התקפת חרדה קטנה בצד.
היציאה מתחנת הרכבת בירושלים היא חוויה קיומית:
עולים ועוד עולים, מדרגות נעות, מעליות, מסדרונות אינסופיים — והנשימה נתקעת.
האוטובוס היה קופסת סרדינים. הנסיעה נצח. ירדתי פיתה.
ואז מלחה.
והגוף, בניגוד לראש, נרגע.
עבדתי בטדי כמאבטחת לפני שמונה־עשרה שנה. הגוף זוכר גם כשהראש בלחץ.
העצבנות התפוגגה, הנשימה חזרה. שאפתי אוויר צלול כיין.
הגעתי לפרקט.
נרגעתי.
אני כאן בשביל העבודה.
הארנה התמלאה במהירות, האווירה הייתה מחשמלת.
מכבי תל אביב של פעם עלתה בי — מיקי ברקוביץ, מוטי ארואסטי, טל ברודי, אולסי פרי.
ההערצה דעכה עם השנים, הגעגוע נשאר.
ואז המשחק נגמר — והלחץ חזר.
איך יוצאים מכאן? איך חוזרים לרכבת?
הזמנתי מונית. ירושלים בלילה. מקום זר.
ושוב אותה מחשבה טורדנית:
למה מקום חדש מדליק אצלי אזעקה פנימית, כשאחרים פשוט זורמים?
ובלילה, אחרי שש שעות שינה טרופה, התעוררתי בבהלה.
תחושת החמצה כבדה ישבה עליי בגלל הטלפון שאבד במונית.
כל האודיסיאה הזו לא נתנה לי מנוח.
הראש לא מחובר.
המחשבות מתפזרות.
ואני בתוך לבירינט, מחפשת יציאה.
ניסיתי, דרך אמא, ליצור קשר עם נהג המונית.
רציתי לנסוע לירושלים ולאסוף את הפלפון בעצמי.
אבל זה יום שישי. יום קצר. הזמן דוחק.
העצבים עולים ויורדים כמו רכבת הרים.
מרוב רצון שהטלפון כבר יהיה אצלי ביד — אני רצה למיליון כיוונים בו־זמנית.
ורק אמא שלי, כמו עוגן של אנייה, מצליחה להחזיר אותי לאדמה.
להאט.
לנשום.
ואז זה היכה בי.
פתרון פשוט. מחוץ לקופסה.
לקנות מכשיר חדש.
סים חדש.
ואת הישן — לבטל.
כבר בלילה הקודם ידעתי שזו כנראה הדרך.
והיום, תוך כדי כתיבת השורות האלה, אני כבר עם טלפון חדש ביד.
בסוף לא נסעתי לירושלים.
את המכשיר הישן אאסוף בנחת, ביום חמישי הקרוב.
בלי דרמה. בלי ריצה.
והדמעות זולגות מעצמן.
דמעות של הקלה.
דמעות של אושר.
מהידיעה שיש אנשים טובים באמצע החיים —
זרים גמורים, נהג מונית, נשים ברכבת —
שמחזיקים אותך רגע לפני שאת מתפרקת.
אולי אני הולכת לאיבוד — אבל אף פעם לא לבד.
ביום למחרת, מראש מעופף ללא חוט לראש יצירתי שחושב מחוץ לקופסה
תגובות
הוסף רשומת תגובה